האמת? שלחתי ביקורת כבר לאנשהו, אבל לא יודע אם היא תתפרסם או לא. אז הנה בקיצור נמרץ:
אני מאוד שמח שראיתי את ''טומב ריידר''. עד היום, בכל פעם שרציתי להציג סרט בתור דוגמא רעה, הייתי משתמש ב-''אקס-מן'', והאמת הרגשתי די רע בקשר לזה. ''אקס-מן'' לא היה כזה גרוע. לשימוש ב-''טומב ריידר'' למטרה הזאת, לעומתו, לא יהיו לי שום יסורי מצפון. בהתחשב בכמות הכסף וההשקעה שנשפכה עליו - אחד הסרטים הכי גרועים שראיתי בשנים האחרונות.
אז כמו כותב הביקורת, לא באתי עם ציפיות מינימליות להיגיון, אבל ציפיות ל-''הנאה טהורה'' כמו שהוא מגדיר אותה, דווקא כן יו לי. מה לעשות - זה לא קיים בסרט. זה נובע ממיליון ואחת סיבות, אבל נתרכז בעיקריות. נתחיל כמובן מהתסריט. תסריט שחמישה אנשים עבדו עליו ויצא כל כך גרוע - אינו ראוי לרחמים. העסק פשוט לא מעניין. אין כאן ניסיון מינימלי לגרום לצופה לתהות מה עומד לקרות הלאה. סתם מיש-מש של סצינות אקשן שלא קשורות זו לזו בכלל, בלי שום ניסיון ליצור מתח. כמו לעשות זאפינג בין 20 ערוצים בטלויזיה. מי שזה הקיק שלו - יכול לשבת מול הטלויזיה במקום לבזבז 29 ש''ח על כרטיס.
חוץ מזה - מה הסיפור עם האנשים הרעים בסרט הזה? מזמן לא ראיתי רשעים כאלה מטומטמים ואימפוטנטים. בושה למקצוע. דארת' ויידר מתהפך בקברו. ומכייוון שברור מההתחלה שאין להם שום סיכוי (בשל טיפשותם שלא תיאמן), יתרת המתח שהיתה יכולה להיות בסרט התנדפה לה.
והאזנה רציפה לדיאלוגים בסרט הזה גורמת לכאב רציני באוזניים. אני לא מאמין שעד לא מזמן התלוננתי על הדיאלוגים ב-''אקס-מן''. לעומת מה שהולך פה, הם נשמעים בסדר גמור.
נמשיך עם השחקנים - בעצם עם השחקנית הראשית. כל השאר לא שווים בייטים יקרים של ''עין הדג''. ובכן, די ברור, למרבה הצער, שלאחר שהיא קראה את התסריט (בשלב כלשהו, אני מניח), אנג'לינה ג'ולי ויתרה מראש על כל ניסיון לגרום לצופים איזושהי הזדהות מינימלית עם הדמות שהיא מגלמת (משימה בלתי אפשרית), ולכן המשחק שלה פה מורכב מחיוכים אויליים, מבטא בריטי שנשמע כמו פארודיה סוג ב', ומדי פעם (נשבע לכם) היא מעיפה מבטים לצדדים, אולי בנסיון למצוא דרך לברוח מהסט של הסרט הדפוק הזה. ישנם, כמובן, הנתונים הגופניים המרשימים של הגברת ומי שזה מספיק לו - יכול ללכת לצפות בערוץ ''פלייבוי''. שוב - אין שום סיבה לבזבז 29 ש''ח רק בשביל זה.
הבימוי - נפילה רצינית. אין בסצינות האקשן שום דבר שלא נעשה קודם ונעשה יותר טוב. הבמאי סיימון ווסט הוכיח בעבר שהוא יכול לשחק בהצלחה בליגה של ג'ון מק'טירנן (''מת לחיות''), אבל אני ממליץ לו להתרחק, בינתיים, מהטריטוריה של סטיבן ספילברג או לחליפין ג'ון וו. גדול עליו ביותר מדי מספרים. סצינת האקשן היחידה שאהבתי היתה הקרב עם הרובוט בהתחלה, והתאכזבתי נורא שהרובוט הפסיד ולא מחץ את לארה למוות. בכלל - הגיבור של הסרט הזה היה צריך להיות הרובוט. יש לו יותר אישיות מכל שאר הדמויות ביחד. אני מחתים עצומה כדי שהוא יככב בסרט ההמשך.
ויש עוד הרבה מה לבקר - האובססיה המשונה של צוות הסאונד לרעשי מנוע (כואב באוזניים כמעט כמו הדיאלוגים), האפקטים המחונטרשים (פשע שמתעצם בהתחשב בכמות הכסף שהוציאו עליהם) ועוד, ועוד. אני לא יכול לחכות לגרסת ה-DVD שתכלול את אותו ''הומור בריטי'' מסתורי. אז יהיו לי עוד כמה סיבות לשחוט את הסרט.
↧